מנגנוני הגנה בפגיעה מינית

התעללות מינית

בקרב קרבנות של התעללות מינית, מופיעים לעתים קרובות מנגנוני הגנה מאסיבים, הכרחיים להישרדות הנפשית של הנפגעת, אך מחירם כבד.

בזמן של תקיפה מינית ניתוק וקפיאה גופנית ונפשית היא לרוב מנגנון ההגנה. מנגנון הניתוק נקרא דיסוציאציה. דיסוציאציה היא הפרעה ברצף החוויה, מתקפה על החיבורים, על הקשר, כלומר ניתוק. בזמן הטראומה מנגנון הדיסוציאציה מאפשר לאדם לשרוד ולתפקד ללא הצפה רגשית. עם זאת, הדיסוציאציה משבשת את אפשרויות העיבוד והחלמה מהטראומה כשכבר הסתיימה.

הנפגעת או הנפגע מנסים להציל את נפשם במנגנון האומר: 'אני צופה מהצד', 'אני לא כאן' 'זה לא באמת קורה', 'אני לא אני'. ככל שהטראומה קשה וממושכת יותר כך הניתוק חזק יותר. נפגעים מעדיפים פעמים רבות להרגיש ולהאמין שזה לא קרה. עם זאת, החוויה נשארת גולמית, כחוויה שמתרחשת עכשיו ומעוררת אימה. המוח מנסה לעבד את האירוע שוב ושוב אך שוב יש נטייה להכניס את המידע לתוך מאגר של תכנים מנותקים. כך, טראומה פוגעת בתחושת הלכידות של העצמי ונוצרת חווית עצמי מקוטעת, מלאת פערים וסתירות.

טראומה זו יוצרת שני מצבי אני אוטונומיים: האחד – נמנע מידיעת הטראומה וחי כאילו כלום. השני – מתקבע בטראומה ומחייה אותה מחדש דרך בעיות נפשיות וגופניות, רגרסיה למצבים ילדותיים, זעם, מיניות כפייתית, פאסיביות ועוד. הרושם בבגרות הוא מלא סתירות – תנודות בתפקוד, ברגע אחד התפקוד טוב וברגע אחר ירוד, ניתוק רגשי או סערה, נוכחות מלאה או ניתוק. בדרך כלל כשאדם נזכר מה עבר עליו יש משאלה שהמידע לא נכון, כשמבינים שהמידע נכון חווים משבר קשה.

דיסוציאציה כתגובה להתעללות משתמשת במנגנוני ניתוק מגוונים:

מידור החוויה וביטולה;  איון עצמי – 'אינני קיים\קיימת', בריחה לפנטסיה, ניתוק מהמציאות;  ניתוק מהגוף, אלחוש ורובוטיזציה – אין תחושה המגיעה מהגוף, אין חוויה, מה שגורם לעתים לפגיעה עצמית כדרך להרגיש; פיצול בין החלק שעובר את ההתעללות לבין החלק שממשיך לתפקד כאילו דבר לא קרה; התחושה שהתודעה מרחפת במקומות אחרים, הכל זר, לא אנושי ולא אמיתי.

מידע נוסף על פגיעה מינית ועל טיפול בטראומה